סקירה: הנוקמים של מארוול היא חבילה של רעש ויזואלי עם רסיס לב

מאמר זה הוא מעל 4 שנים ויכול להכיל מידע מיושן

אם תקדיש מספיק זמן לפרק כל פיסת מדיה פופולרית, בסופו של דבר תגיע למסקנה שהיא נגזרת במידה מסוימת. כמובן שזה טבעי באמנות ובבידור, שכן לכל דבר יש השפעות והיוצרים לא יחששו להזמין השוואות.

זה יהיה בלתי אפשרי, אם כן, ליצור משחק וידאו AAA המבוסס על זיכיון של מיליארדי דולרים בוואקום שלם, אבל המאמצים של מפתחת Crystal Dynamics למשחק מרובי המשתתפים המקוון Marvel's Avengers מרגישים חיקויים עד לנקודה שבה התוצאה הסופית היא מפלצת פרנקנשטיין עם משבר זהות.

הדמויות האגדיות של מארוול פשטו בספרי קומיקס, קולנוע וטלוויזיה במשך עשרות שנים. בינתיים, המשחק הזה מכיל שלל ומערכות שירות חיים שהולכות ומתעייפות, ומכניקות לחימה שלא מצליחות לעורר השראה.

אם תפזלו מספיק חזק, תמצאו חתיכות מקוריות. אבל הם שקועים במושגים ואלמנטים שפשוט לא מרגישים מתאימים זה לזה. לשלב ז'אנר משחק שבו התאמה אישית, קוסמטיקה ואינטראקציה חברתית חיוניים עם קניין רוחני שיש לו עין ארגונית קפדנית עליו זה כמעט לא הגיוני.

עדיין יכול להיות כיף מלשחק את הנוקמים של מארוול, אבל זה עלול לגרום לך כאב ראש - קיומי או אחר - הרבה לפני שתגיע לנקודה הזו.

סיפורים (לא) להדהים

ללא ספק, ההחלטה היצירתית הנבונה ביותר ב-Marvel's Avengers הייתה מסגור הסיפור עם קמאלה חאן (גב' מארוול) בתור הגיבורה. מנקודת מבט מטא-קונטקסואלית, קמאלה היא דמות רעננה ומרגשת, במיוחד עבור חובבי קומיקס בשוליים, והפופולריות הגואה שלה כבר תגדל רק הודות לתפקידה במשחק הזה. בתוך הסיפור, גיבור העל הצעיר ופעור העין הזה הוא הדמות המושלמת לאחד מחדש את הנוקמים המפורקים, שכל אחד מהם נושא מטען רגשי כבד לאחר אסון חמש שנים קודם לכן.

מצד שני, הסגל המורשת של איירון מן, האלק, קפטן אמריקה, ת'ור והאלמנה השחורה לא כמעט מרגש. קשה ליצור גרסאות חדשות של הדמויות המוכרות מדי האלה, אבל התיאורים שלהן במשחק מרגישים כמו קריקטורות מזוקקות. הסיפור מספק להם כמה נושאים שעשויים להיות מעניינים לשחק איתם, כמו חרטה, אשמה וספק עצמי, אבל הכתיבה לעולם לא מעניקה לנוקמים הקלאסי חיים חדשים. הכל נשמע כאילו זה מגיע ממישהו שראה פעם אחת את הטריילר לסרט 2012 וביסס את המאפיינים שלו רק על זה, מה שהוביל בסופו של דבר לביצועי קול שנשמעים כמו רשמים במקום מאמצים לגלם באמת את הדמויות.

זה מה שנותן לקמפיין לשחקן יחיד תחושה של צליפת שוט. קשת ההתבגרות של קמאלה, מערכת היחסים שלה עם אביה והאידיאליזם הכללי שלה מול עולם אפל הרבה יותר עוזרים לבסס את הסיפור, ויש שם משהו מיוחד. כמו כן, אולי לנוקמים המקוריים היה עם מה לעבוד מבחינה נושאית, שכן הרעיון להתחיל את הסיפור הזה בנפילתם של הנוקמים מהחסד הוא הנחת יסוד מקורית. למרבה הצער, יש במקום תחושה שהסיפור חותך פינות, עם התפתחויות עלילתיות פתאומיות ומשונות וחוסר קצב כללי. ולרוב, הדיאלוג נדוש כמו לעזאזל, עם חוט-ליינים חוזרים ונשנים, שנשמעים פחות כמו משהו מסרט מודרני של מארוול ויותר כמו שנות ה-60באטמן.

פחות מגיבורי על

הלחימה ב-Marvel's Avengers היא פשוטה למדי - לכל אחת משש דמויות הבסיס יש התקפה קלה, התקפה כבדה, התקפה מטווחים, יכולת תמיכה, יכולת תקיפה ואולטימטיבי. המעניין והמקורי שבהם הוא היכולת הפנימית, שנותנת מטר לכל דמות למטרת משחק שונה. לדוגמה, גב' מארוול, ת'ור והאלק יכולים להגביר את ההתקפות הבסיסיות שלהם כאשר השחקן מחזיק את ההדק הימני, שמנקז את המד שלהם. הדמויות כולן שונות מספיק כדי ששחקנים ימשכו לאחד או שניים מהם על פני האחרים - אבל זה יוצר בעיה ייחודית למשחק שירות חי.

השוואות ל-Destiny הן בלתי נמנעות מכיוון שהנוקמים של מארוול סובלים מעמק מוזר מוזר שבו המערכות הכלליות, ממשק המשתמש והמרחבים החברתיים דומים להחריד. ל-Destiny יש מחלקות שונות לשחקנים לבחירה, וישנן מספר הזדמנויות עבורם להפוך את הדמות שלהם לשלהם. לנוקמים יש דמויות מוגדרות מראש, ואף אחת מהן לא תרגיש שהיא שייכת לך. Gear לא ישנה את המראה של הדמויות האלה, ותצטרך לבחור בין כמה סקינים חסרי ערך והחלפת פלטות אם אתה לא רוצה לשלם על שום דבר בשוק המקוון. ובמפגשים מרובי משתתפים, לא יכול להיות יותר מאחד מכל דמות, אז מוטב שתשלוט לפחות בשניים מהם אם אי פעם תרצה לשדך.

בסופו של דבר חיבבתי את קפטן אמריקה ואת גב' מארוול הכי הרבה מהשישה המקוריים - קרב התגרות של קאפ הוא זורם ומצמרר עם פוטנציאל משולבים אמיתי, בעוד שלקמאלה יש גם כוח וגם ניידות; בנוסף, כוחות המתיחה שלה הופכים אותה לדמות הכי כיפית וממומשת מנקודת מבט ויזואלית. המשחקיות של איירון מן היא סיסמה סבוכה בהשוואה - לטוס מסביב אולי נהדר, אבל השילוב של ריחוף, ירי וקרב תגרה הוא מסורבל ומבלבל. והאלק אף פעם לא משחק כמו הכוח שהוא צריך להיות, כנראה כדי לאזן אותו עם שאר השחקנים. השארתי את האלק, איירון מן והאלמנה השחורה לייבוש, בזמן שרמות הכוח של הקמאלה והקאפ שלי זינקו.

למרות זאת, אני לא מרגיש שאני יכול להתקשר אליהםשֶׁלִיתווים. למרות שיש לי עצי מיומנות מסועפים ומספר מוצרי קוסמטיקה לבחירה, אין דרך אמיתית להבדיל את הקאפ שלי משל כל אחד אחר. זה כאילו הדמויות האלה מושאלות לך, במקום לתת לך את היכולת לעצב אותן לחזון שלך.

תקלות אינסוף

פרט לחלק הארי של משימות הקמפיין לשחקן יחיד, רוב המשימות יכללו אותך ב-Strike Team של ארבעה. ה-Quinjet יוריד את Strike Team לסביבה פתוחה, ותהיה מטרה עיקרית לעקוב אחריהם ומספר נקודות עניין לבדוק אם תרצה. בלי שום סוג של מערכת פינג, משחק עם חברים בצ'אט קולי הוא הדרך הסבירה היחידה לנווט בסשנים מרובי משתתפים. בלי תקשורת, די קל ללכת לאיבוד בעולמות האלה, שכן כל אחד מבצע את האג'נדה שלו להשלמת אתגרים וביזה.

כדי להמליח עוד יותר את הפצע, שידוכים עם שחקנים אקראיים מלכתחילה היא סיבה חסרת סיכוי לחלוטין. לכל היותר יכולתי להתאים לשחקן אחד או שניים בלבד, וגם אז היו בעיות עם ניתוקים, מסכי טעינה בלתי נגמרים וקריסה קשה מדי פעם. יש פשוט יותר מדי תקלות טכניות מוזרות מכדי לפרט ב-Marvel's Avengers: תקלות בדגמי דמויות, סינכרון שפתיים גרוע, רגעים שוברי משחקים שבהם אויבים שאתה נדרש להביס צלצו דרך הרצפה, וכן הלאה. יש גם שגיאות הקלדה בכתוביות, רגעים שבהם הכתוביות אינן תואמות למה שנאמר בפועל, ואבני חן כמו דמות בשם "SHIELD_Agent_Male_5". יש תחושה שהיו שינויים בתסריט של הרגע האחרון והטמעה דחופה, וזה מאכזב לראות את ההצגה ההיא בהפקת AAA ברמה כזו של יוקרה.

גם כשהמשחק עובד כמתוכנן, הוא לא יפה למראה. זה לא בגלל העיצוב האמנותי או הנאמנות הגרפית, למרות ששניהם בערך ממוצעים באיכותם, אלא בגלל כל מה שהמשחק זורק על המסך בבת אחת. יש פשוט יותר מדי אויבים, יותר מדי אפקטים של חלקיקים, יותר מדי צריחים שיורים בלייזרים, יותר מדי אזהרות ומחוונים של ממשק משתמש - שלא לדבר על בעלי ברית שלך שמתגודדים לידך כשכולכם דופקים את אותו אויב. זה עומס יתר של גירויים חזותיים.

קונסולות בסיס בוודאי ייאבקו בכל זה, אבל העיניים והראש שלי סבלו הכי הרבה. הפעולה הופכת לבלתי ניתנת להבחנה, והדמויות שלך, הרובוטים המתכתיים שאתה מתמודד איתם, הסביבות והאפקטים כולם מדממים יחד.

Avengers: (מוזר ממכר) סוף המשחק

הנוקמים של מארוול גרמו לי להשמיע וריאציה כלשהי של המשפט "אני מבין את זה, אבל אני לא אוהב את זה" לעצמי פעמים רבות. אני מבין למה חסרה לך בעלות על הדמויות האלה, שכן תאגידים הם החברות האמיתיות שבאמת הבעלים שלהן - אבל אני לא אוהב את זה. אני מבין למה אתה לא יכול לקבל שניים מאותו נוקם בסשן, כי זה לא הגיוני לסיפור הזה שהם מספרים - אבל אני לא אוהב את זה. אני מבין שאפילו עם דמויות חדשות ומרגשות כמו קמאלה חאן, אותן דמויות ותיקות עייפות גם נאלצו להופיע כי הן אלו שימכרו הכי טוב לציבור - אבל אני לא אוהב את זה.

המשחק הזה הוא חבילה מוזרה של אלמנטים מרוסקים, אבל מה שמבלבל אותי יותר הוא למה אני כל הזמן חוזר אליו. למרות כל התלונות שלי, התלונות והמקרים הרבים של מסחר בתקלות וסיפורים מצחיקים עם עמיתים וסוקר עמיתים, עדיין חזרתי לשחק לאחר השלמת הקמפיין. אולי זה היה רק ​​המוח שלי שהתרגל לאט לאט לקצב דמוי הגורל של תחזוקה ושדרוג הציוד שלי, בדיקת ספקים, ראה איך המשימות והאתגרים התגלגלו. דרך כל הבלאגנים הטכניים והטרדות הסיפור, המשחק הזה נכנס לחלק ממכר במוח שלי, והרגל המשחק הגדל שלי סותר באופן ישיר את ההרגשה שלי לגביו כצרכן קריטי של משחקים.

פסק הדין

קיומם של הנוקמים של מארוול בכללותו הוא סתירה. ז'אנר זה מיועד בדרך כלל למשחקים מגוונים ומתפתחים כל הזמן, בעוד שה-IP הזה מאוכלס בדמויות ומאפיינים קבועים ובלתי גמישים.

כמו משחקי שירות קודמים שמעדו לפניו, בהחלט ייתכן ש-Marvel's Avengers יהיה משחק טוב יותר בעוד שנה מהיום, עם יותר דמויות, קשתות סיפור ו(בתקווה) שפע של תיקונים ותיקונים טכניים. אבל, מלבד הגורם הברור של חמדנות תאגיד, אני עדיין שואל למה זה צריך להיות סוג כזה של משחק מלכתחילה.

אני מבין את זה. אבל אני לא אוהב את זה.