מאמר זה הוא בן יותר מ-6 שנים ועשוי להכיל מידע מיושן
סקירת ה-A Way Out שלנו – אני מרגיש ש-A Way Out הוא משחק נהדר וייחודי שיכול היה לדחוף דברים קצת יותר קדימה בכל הנוגע לסיפור ולסופים. אהבתי כל שנייה שלו, ואני אוהב את הדרך שבה הוא שונה לחלוטין מהחומר שאנחנו מנגנים כל יום.
כשהציגו את A Way Out, מנהל המשחק יוזף פארס תמיד לקח קצת זמן כדי להביע כמה הוא מרגיש שהכותרת שלו שונה. בכנות, אני חושב שהוא מעולם לא הצליח לעשות את זה, אבל למרבה המזל כמות השונות שהמשחק נושא איתו ברורה מיד ברגע שאתה מתחיל לשחק בו עם חבר שלך.
המשחק מתחיל עם כמה סצנות מחיי כלא אשר הוצגו לעתים רחוקות מאוד במשחקי וידאו, וזו רק הנקודה הראשונה לטובת הייחודיות של A Way Out. זה בעצם משהו שכנראה לא חווית אף פעם במשחק וידאו, והעובדה שזה קורה ב-2018 - שבה בעצם כל הפיתולים הסיפוריים נוצלו איכשהו - היא משהו שתמיד מדהים אותי.
החלק הזה של המשחק הוא בדיוק זה - חלק שלא משתרע על כל המשחק - אבל כנראה הכי מעורר השראה ושאפתנות מבחינת כיוון. זה נראה ברור, כשאתה משחק בו, שקונספט הליבה מאחורי המשחק סובב סביב הכלא וחיי הכלא, בנקודה שהקטע הגדול למדי בכלא כמעט מרגיש כמו הדגמה של מה שאתה הולך לראות ברגע שאתה בחוץ.
ברגע שאתה בחוץ, זה אז שאתה מבין מדוע הדרישה המטופשת לכאורה לשחק את המשחק עם אדם אחר היא כל כך חשובה. כפי שאמרתי, A Way Out הוא שונה למדי, אבל הוא גם שונה ממה שהיית מצפה שהוא יהיה כשקוראים את ההבדל הזה. בהסתכלות על זה אתה עשוי לצפות למשהו שמתמקד מאוד בסיפור, אבל לדעתי זה לא קשור לזה.
בכותר הזה של EA Originals, אני רואה הרבה מההפקות של Quantic Dream: זה משחק ששואף לבנות חיבור בינך לבין הדמויות האחרות, עם ההבדל היחיד והעצום שהפעם "דמויות אחרות" מגולמות על ידי אדם להיות, אולי חבר שלך.
לכן QTEs נמצאים במקום והם כל כך רבים, כי המפתחים רוצים שתרגישו את העייפות ואת האינטנסיביות של מערכת היחסים שלכם, אבל גם צריכים שתגעו במו ידיכם בתהליך של בניית קשר נכון עם האדם האחר. לדוגמה, אתה משחק בארקייד וחצים לאורך כל המשחק, וזה משהו ייחודי לעשות במשחק וידאו שאמור להיות שיתוף פעולה: ברגעים אלה, הוא תחרותי, במקום זאת.
בסוף המשחק אתה מרגיש קשר חזק יותר עם האדם שעברת איתו A Way Out, לא בגלל הזמן שביליתם ביחד אלא בגלל איכות הזמן שביליתם ביחד, ומה שעשית איתו - זה שׁוֹנֶה. בזמן הזה, עשית דברים שאתה בדרך כלל עושה עם חבר אמיתי באמצעות ה"פרסונות", האווטרים של ליאו ווינסנט.
אכן, הסיפור די פשוט ולעתים קרובות מלא בקלישאות מסרטים על בתי כלא, ואפילו הסוף, למרות שהוא מנסה ומגיע בהפתעה, אף פעם לא כל כך מזעזע בעיקר כי כנראה היה לך אותו ברשימה של שלוש-ארבע אפשרויות אפשריות . אהבתי את האבולוציה à la Walter White ב-Breaking Bad של דמותו של וינסנט, ואהבתי את העובדה שהסופים המרובים נושאים ניואנסים מרובים של משמעות, ומשנים לחלוטין את הפרשנות שלך ל"חמלה" במשחק הזה.
אבל עם זאת, כל הסצנות והמיקום משמשים כמגרשי משחקים שבהם אתה יכול לשחק נגד ויחד עם חבר שלך. בפרספקטיבה הזו, וגם מבחינה ויזואלית, כמה מהם מרגישים שהם מתחת לרמת האיכות הממוצעת הגבוהה, אבל בקלות לא תשכחו את הדברים שתעשו ברבים מהם עם אדם אחר, ב- פעמים אפילו פותחים סצנות חתך מיוחדות שחוגגות את הידידות בין שני הגיבורים. בהחלט ראוי לציין כיצד הרמות השונות בבמה משתלבות זו בזו הודות לצילומים ואווירה דמויי סרט.
וזו הסיבה שאתה צריך לשחק את זה עם מישהו אחר. זה לא היה אותו דבר לשחק בו עם AI או לבד. כמות הזיכרונות שנבנו לאורך הדרך היא שהופכת את A Way Out למה שהיא, יותר מאשר הבימוי המבריק, שלעתים קרובות הוא מקבל השראה (עם קטעים דו-ממדיים ודברים אחרים שלא אקלקל), הוויזואליות והמשחקיות.
יש להודות, זה ליניארי וקל מאוד להשלים אותו, שכן זה לוקח רק שש שעות שלוקח את כל החופש לחקור ולשחק עם הדברים שאתה מוצא בסביבה. כמו כן, כאשר הוא מנסה משהו אחר (כמו דיוג) זה נהיה קצת מסובך להבין מה לעשות ואיך לעשות את זה, ובחלק הסיום סוג של מאבד את מה שהפך אותו לשונה בסיכום הנשק הרבה של הסיפור.
אבל אתה פשוט לא יכול לשכוח את הצחוקים והדיונים עם החבר שלך בסוף היום, כשאתה נמצא בארקייד במשחק כדי לשחק איזה פונג או כשאתה משחק חצים ומבינים שאתה יכול ללכת. מול החבר שלך להפריע לו וכך יש יתרון. או כשאתה בקטע של התגנבות ויידרש לשניכם להיות חכמים ומהירים כדי לצאת מזה בחיים.
שיחקתי ב-A Way Out עם חבר שלי במחשב, והרגשתי טוב מאוד לראות כמה מדהים היה לראות את המשחק מדי פעם. הדגמים של הגיבורים מדהימים, ורוב המקומות היו מקומות שבהם הרגשנו צורך לצלם עשרות תמונות, נדהמים מכמה יפים היו התיאורים שלהם.
מעניין, שיחקתי בו עם הגדרות Ultra, רזולוציית 1080p ו-60 פריימים לשנייה בתצורות לפני 4-5 שנים, וזה היה נהדר. אני רואה שמשחקי EA Originals, כמו Fe, מגיעים יחד עם רמה גבוהה של טיפול בפלטפורמה וזה מאוד נחמד לראות את רמת הליטוש שהמפתחים יוצקים לכותרי PC Origin.
אז, לסיכום הדברים, אני מרגיש ש-A Way Out הוא משחק נהדר וייחודי שיכול היה לדחוף דברים קצת יותר קדימה בכל הנוגע לסיפור ולסופים. אהבתי כל שנייה שלו, ואני אוהב את הדרך שבה הוא שונה לחלוטין מהחומר שאנחנו מנגנים כל יום. אהבתי גם את העובדה שהוא מוצג ככותרת שיתוף פעולה אבל אף פעם לא חושש להפוך למשהו שהוא שונה לגמרי, וזה משחק כמשחק תחרותי בין שני חברים מקומיים או מקוונים.
זה ניסוי נחמד ונהניתי מאוד מ-Friend Pass, שמבטיח לך את ההזדמנות להזמין כל חבר, בכל עת, ללא כל צורך להחזיק עותק שני של המשחק. זו הפעם הראשונה שמשחק וידאו היה כל כך כולל, ואם זה מגיע במחיר מופקע של $29,99, אני אסתדר עם זה. עם כמה חידודים פה ושם, הנוסחה הכוללת אמורה לאפשר ליוסף פארס להתבסס כאחד החברים המובילים בקהילת כיוון המשחק וכאחד שיכול לעמוד כקול מגדיר ז'אנר משלו.
