ברגע שהחלקתי את אוזניות ה-Xbox של בעלי על האוזניים כדי להתייצב למשחק של זומבים ב-Modern Warfare 3, דעתי חזרה לפעם הראשונה (והאחרונה) שבה השתמשתי בצ'אט במשחק.
זה היה בתחילת שנות ה-2000, וכל בחור שהכרתי היה אובססיבי להילה. בתור בחורה שהתגאתה בכישורי ה-Super Smash Bros שלה, רציתי להיות טובה גם במשחק הזה. רציתי לנצח את הבנים כי רציתי להוכיח שאני יכול להיות גם גיימר.
הצרה הייתה, אנילא היהטוב בהילה. הגיחות המוקדמות שלי היו משחק מקומי עם אנשים שהכרתי, שאולי צוחקים על חוסר היכולת שלי לפגוע במטרה נעה אבל היו נחמדים מספיק לגבי זה. לאחר מכן, החלטתי לשאול את החשבון של אחי ולהיכנס למשחק מקוון. אז למדתי איך זה להיות קול נשי בצ'אט המקוון עבור יריות בגוף ראשון.
האם את ילדה?
אני לא זוכר אם באמת ניסיתי להתחיל שיחה או אם הערתי הערה סתמית בלי להבין שהמיקרופון שלי פועל, אבל זה קרהלֹאלוקח הרבה זמן ללמוד שכולם בצ'אט יאבדו עשתונות למשמע קולה של הילדה בת ה-15 שלי.
ברגע שאמרתי משהו במיקרופון, הצ'אט פרץ עם מקהלה של "את ילדה?" למען ההגינות, בצ'אט מלא בחורים שעדיין לא הגיעו לגיל ההתבגרות, זו כנראה שאלה נכונה. אבל הטון שמתחתיו, הקסם המעורב במשהו אחר, הרגיש... פחות מגדול.
אם אמרתי כן, אחד משני דברים בא לאחר מכן. התעניינות מוגברת ושטף של תשומת לב לא רצויה או שלל שאלות נוקבות על מה שבחורה יכולה לעשות במשחק כמו Halo. כך או כך, זה הרגיש כמו תזכורת ברורה לכך שאני לא שייך למרחב הזה, שאני חריגה.
רציתי לרסק אותם עם המשחק שלי כדי שהם ישתקו עם השאלות שלהם, אבל זה ידרוש ממני להיות כל כך טוב ביריות מגוף ראשון, מה שלא הייתי. אז סבלתי את ההערות, השאלות, ההערות הנוקבות, כל הזמן איבדתי עניין במשחק הזה ובכל דבר דומה לו.
האם חליפת החלל הזו מגיעה בצבע ורוד?
הייתה תקופה קצרה שבה ניסיתי להישען על זה. אני אהיה הגיימר הנערה הכי נשית שאי פעם ראית מתרוצץ על המסך שלך במשחק היריות הזה בגוף ראשון. יצרתי לעצמי פרופיל, שבו חליפת החלל הקטנה שלי יכולה להיות ורודה, שבו האווטאר שלי יכריז על מה שהקול שלי היה חושף בכל מקרה. אני אהיה נקבה לגמרי בפנים שלהם, והייתי מראה להם.
אלא שזה רק הגביר את "האם את בת?" שאלות, והתעלמות מהן לא גרמה להודעות ולהתגרות להפסיק. זה פשוט עצבן אותם, זכה לי יותר הערות גסות במה שאני יכול רק לנחש היה מאמץ להכריח אותי להפעיל את המיקרופון שלי ולאשר אם אני נקבה.
רציתי להיות הילדה בחליפת החלל הוורודה שהתרוצצה על המפה, בבעלות מלאה על הבנים. אבל אף פעם לא השתפרתי בהילה כי הייתי עסוק מדי בניווט בהתקפה של תשומת לב לא רצויה. אז, הפסקתי לשחק Halo וכל משחק כמוהו במשך זמן רב מאוד.
"מותק, איך אני משתיק את המיקרופון"
הפסקת היריות שלי בגוף ראשון עברה הפסקה זמנית השבוע עם יציאתו של Modern Warfare 3. יש להודות, פלירטטתי עם Call of Duty בעבר. בעלי משחק בוורזון עם החברים שלו כמעט כל ערב, אז אני נתון לסוג הדברים שהם אוהבים לצעוק אחד על השני במיקרופון, בין אם אני אוהב את זה ובין אם לא.
אבל חלק קטן ממני, החלק שפעם חלם לרסק את הריסוקים שלי ב-Halo, צרם להרים שוב את הבקר ולראות אם אולי אשתפר עם התרגול. אז, עשיתי. הורדתי את עצמי למרתף ונכנסתי לפרופיל של בעלי כדי לשחק קצת ב- Zombies in Modern Warfare 3.
כל הזמן הזה, חשבתי שהפסקתי לשחק יריות בגוף ראשון כי התבאסתי מהם. ובסדר, זה נכון בחלקו. אבל לא הייתי מוכן למה שקרה בנשמה שלי ברגע ששמתי את האוזניות האלה והבנתי שהן גם מיקרופון.
כשהמשחק נטען, שלחתי צעקה מטורפת לבעלי. "איך אני מוודא שהמיקרופון מושתק?"
מטופש ככל שהיה, יכולתי להרגיש את קצב הלב שלי מואץ. אני לא גיימר שקט והייתי רוצהבַּטוּחַשחררו כמה מילים בחירה כאשר בהכרח נבהלתי מזומבי. עשיתי זאתלֹארוצה שהחברים האקראיים האלה שלי לצוות ישמעו את הקול המבוגר שלי עכשיו, עדיין מאוד נשי.
הוא הרגיע אותי שהם לא ישמעו אותי אלא אם אני מטה את המיקרופון כדי לדבר. ובכל זאת, כשרצתי חסר תקווה מסביב למפה, נזכרתי כמה אני גרוע בלירות דברים, לא יכולתי להשתחרר מהשאלה שצלצלה באוזני. "את בת?"
מה שהם באמת שאלו, או לפחות מה שזה הרגיש כאילו הם אומרים, היה "למה אתה כאן?" מה שהם אמרו זה אותו דבר שיכולתי לקרוא על הבעותיו של כל עובד של GameStop שהתחיל אליי מרחוק כשדפדפתי במדפים או ששאל אותי אם אני קונה חבר או אח. בנות לא משחקות, ואם הן כן, הן לא יכולות להיותטוֹב.
אין לי ספק שיש בנות שמדהימות ב-Call of Duty. אין לי גם ספק שהם נמנעים מהצ'אט כמו המגיפה בגלל כמה נשים במשחקים כאלה עדיין מטופלות כמו חריגה, מוזרות במקרה הטוב, ומטרה ללעג במקרה הרע. בפורומים, ראיתי נשים ממליצות על דרכים לשנות את הקולות שלהן כדי שיוכלו לשחק בלי ההטרדה הזו, וזה עצוב לי לחשוב כמה מעט המרחבים האלה נפתחו בכל השנים מאז שנטשתי לראשונה את החלומות שלי להצליח בזה. הֵל.
באשר לי, אני עלול להתגנב מדי פעם לכמה סיבובים של זומבים, אבל אני לא בטוח שהמשחקים האלה הם בדיוק בשבילי. היו כל כך הרבה פעמים שהיה הרבה יותר קל לעבוד עם חברי הצוות שלי אם הייתי מוכן לדבר איתם, אבל הפחד שלי ממה שיקרה כשהם ישמעו את הקול שלי עצר אותי. הסתתרות מאחורי השם והדמות של בעלי שמרה אותי בסוד, אבל זה גם מנע ממני להיות מסוגל להיכנס לחוויה במלואה. אני יודעת שאני לא האישה היחידה שמרגישה ככה כשזה מגיע ל-Call of Duty ולמשחקים אחרים עם קהילות מקוונות דומות.
